|
חזור לעמוד הראשי
|
פגיעה מדוייקת
הכל הרבה יותר פשוט. סוגרים על
המרחק. חרקים עמומים מקופלים
בהדממת מנועים מפני האור
הגדול, נכחדים בגריסה איטית. אתה זוכר
את הציפיה לפרישת הכנפים, לתקוות
יופיו של הפרפר.
המבט, התרוממות זוית הפה
משיכת גבה מבטיחה נפרשים
בצריבה מוארת. צל ההרים
נעלם בזוהר העז האפלולית
מתאבחנת ומתבררת
כל האברות מתקפלות סופית.
אני ממרקת את כנפי המלאכים. תנודת
עפעף שלי, ניע יד, ניד ראש, בוראים
מיידית כנף מלאך, שיפון לבן
מתנפנף, עידון אינסופי גולש
קוצר השתאות. בלא לאות
אני ממרקת את כנפי
המלאכים, והן גזות, שכר
לעמלי, מנמיכות-אותי-טוס עד
לנחיתת חבטה. אני
מתפלשת. מתמרקת ממלאכיותי, נחבטת
בְּךָ
נחבטת בְּךָ
בְּךָ
זה היה לוקסוס כזה, לבוא
ולהַראות עצמי עד עפר עד
שהכרתי את הניעות הנסתרות של שרוך
נעלך עד לחיכה הייתי
מורמת עד שלא יכולת
שלא לרצות
את הקלעים אני לא רוצה לזכור
איך לטוות.
הקודים כבר מורכבים מדי, לתמצת לרקמה
ולהחדיר ללב הפיקוד הסביבתי, להארג
כמו חלק אינטגרלי
מן הילדות. איך הם ניגשים
בֽפַשטות משחקי החצר, שאון
התופסת מנחה אותם, זִכרונות מתויקים
מצביעים על מקומם. קחו אותי
קחו. הנה אני. עדַין נחבאת מאחורי
העץ. שמישהו כבר ימצא, שתפָתח הריצה המטורפת
לדפוק בעמוד. ומה עשית
בצבא. את מכירה את מויש. הרי הייתי. הרי
הייתי יכולה להיות בכתה המקבילה. זכור אותי. הַשאירו
את הפשפָש פתוח. הַשאירו את העמוד
הנה אני יוצאת מאחורי
העץ.
הדילוג הפתאומי של הישות
הפנימית אלַי, שומט מתוך עיני
את הקרקעית, נוגע וטובע נוגע
וטובע בעומק הדוהר בַקירבה
שלא תאמן בתוך הדילוג
אלַי, ממני, בתוך הפתאומי
ששומט את כל הזכרונות את
השטחים הסלולים. בָּא בי, בָּא
וצולל, בָּא.
מיד לאחר המבט, משליך
בבהלה ערימות קטנות מתגבהות
מעברים משליך סלעים נושנים,
עובדות מוכחות, שומט את
דמו מן העורקים, בָּא
במבט.
אולי לשדוד חברה בינלאומית או
לקיים הפיכה בשתי מדינות
מתפתחות או להשתלט על
אחד הצבאות. זה לא יספיק
אני יודעת, להשתיק את
הדהוד הקצב שלך
בכלי המלחמה
שלי
האמירות שלי מתכרכמות לרגלי פנקייק
הבוקר של קרול. המייפל הניגר הוא
הטמיון האינסופי מפני כוחן
המוחץ. נייר המכתבים
האנרגיה הניגרת של הגעגוע.
אשה אחרת עושה לך
את זה בשפה החדשה שלכם. כמו שלמה
אתה כבר דובר ארבעים לשונות בלשונן
הבלתי נלאית. כשתבוא אלי
אני אינק את הארס הזה אני
אמצוץ ממך
אני אשאב עד
אֵלֶם גופך
בלשוני
היודעת
אני לא נכנעת. אני רצה לאוטובוס אני
מגיעה בזמן
אני לא מפספסת אני מתפקדת
מצוין. אני לא
נכנעת. אני יודעת מה צריך
לעשות. תראה איך אשחרר
את כל המושכות
כשתתן לי להכנע עד אפיסת כוחות.
הם יודעים מיד אם זו חשיבה יוצרת
או יוצרנית. כנפי העטלפים, הפרפרים המטורפים העיטים
המחודדים קפואים אל דפנות הקוביה. זו שאלה
של פיסול. רק רוח החיים
ממאנת.
כמה אהבה אני
מבזבזת. אני מציפה
יבשות, מטביעה את קווי המיתאר
וכך אני
מוקפת אהבה אי-אפשר
לצלוח אלי
יש שמנופפים מרחוק עד
שֶיָדָם מתעייפת עד
שמחשיך.
אולי רק נסיך.
הפטמות שלי עוקבות אחריך
כמו מצפן משוגע. תנודות
הרות גורל מתרחשות במעמקי
החולצה שלי בישיבות הנהלה
מרכזית.
לחשוב על השלווה שידעו
בתוך כפות ידיך.
בשעה כזאת
אני ניצבת נקיה
כמו רצפת החדר אחרי
שהעתיקו ממנה ארון,
מיטה.
כל מרצפת בי דרוכה
לכל אורכה כמו
זינוק של הפרדה: גמיש,
טורף, לא מחטיא. באזנַי
לא באו פסיעות, צעדים
אין רְעדה
לא בשעה כזאת, לא עתה.
|
חזור לעמוד הראשי
|
