|
אני בעלת נסיון אפשר לומר רבת נסיון אני יכולה לקנות כל לב כשאחפץ. מה לקנות, לקחת. זה פשוט אני מנתחת אני בשמים ובארץ מעל ומתחת אני בעלת נסיון אני לא מדברת על פיתיון כי אם על הים איך היית פתאומי, הנה שערך נחפז מתערסל ברוח רכה נוגע בלחיך שובה לב. איש לא קם פתאום ועוזב את החיים שצבר נסיון שלושים שנה בתבונתו יוקדת ורעבה כדי לצאת החוצה רטוב מאהבה.
אני על בהונותיו. באין רואה. אדווה שמעל למדווה. בשיח- תלתלים מתוק כמעין זורם כמו נסיך לבן, לא סוס רק בהונות. היות מכונסת כשאין להונות. כן, לבי יוצא. כך: פותח לו פינה ארגמנית, נרעד מקור, גולש מעבר לפרצה, תמים מידיעה כי לא יחזור.
כל הימים האלה, כל אותם ימים, נשאתי את גופי לכל המקומות ועשיתי לו דברים איומים. כמה ציית, כמה שמע, והלך אחרי אל המים, והיה עמי למדבר ונסגר בנהמה, ודאי שמעת – עמומה. והיום הוא קר, הוא פורש מאתי פיסות-פיסות, אותן זהובות-נוראות, וכבר תליתיו בראש כל הר
ואין לי נחמות אחרות. הלילה כל שערי לשחל ארנבות נסות ממנו בהולות והוא פרימות פרימות משתלח כנחל, מדהיר זרועות על לובן מצעים, (הו, דודי, מה נעים), שכוח שתיקותיו הוא מצמח הוריקנים בחשכת הריו, קל ואוורירי. הלילה כל שערי לשחל והוא לשערי. גרוף אותי ערמות קשות בקמיצת אגרוף עבה. עד לקריעת רוך המשי של צוארי, עד שוך. אני פרושה ארוכות, בטני כערימת חיטים (מישהו אמר שושנים?), לא אנקות. אולי סלע. ובעינים רחוקות, קשות כאבנים, הייתי בכף הקלע. האם תוכל להשיבני צלע. בוא והוציאני מן הסלע. אל תכה, גלוף אותי ממנו, והשמר לך מאוד מפטישים גדולים, מן הקורנס. חפון אותי לאט, צלע צלע, כמו פתיתי סוכר קטנים, שמן הגשם נס. בוא והוציאני מן הסלע לך אשה, בוא, ומן הסלע תמצאני קשה. ראה איך ימינו כלים כערימות של פשתן מגובבות. ושוב צועד חמסין ברחובות, כמו נפיל. ובלאט מורדים חלונות בנקישה. הו, כן, אשה היא אשה. וחייב אתה לזרום אל לחשה, וללאוט את כל שניחשה. וירח עתיק מאוד העפיל, ושמש פאתי מזרח הפשיל והכחיל. האמנם גן נעול? הו אחותי מה קלה. |
||
