נגב
מאז שערכה את אירוע הזכרון לבועז, המסען הכי מקובל בתל-אביב, כולם שמעו על ענתי. היא הצליחה לארגן הספד של שרייבר הגדול, פורטרט ענק שהכין מרקר, ולהושיב על הבמה את החברים של בועז, שכל אחד מהם היה אייטם בזכות עצמו. בועז עצמו שמע על האירוע כעבור ארבעה ימים, כשחזר מדרום איטליה.
"ענתי?" הוא התקשה להאמין כשמאיה סיפרה לו.
"אני ממהרת כי אני כבר מאחרת לפגישה עם סקורסזה" ענתי אמרה לו בטלפון, ולא טרחה להסביר כלום. היא רק הספיקה לרמוז שמימנה את הארוע בארבעת אלפים השקלים שהשאיר לה.
בועז נתן לה את הכסף ביום שנסע לאיטליה, כשענתי הגיעה עם המזוודה וסיפרה שעזבה את הבית ואפילו לא אמרה ליוחאי. הוא ידע שאין לה היכן לגור ולכן פתח את מגירת הקופה הרושמת במסעדה ונתן לה את הכסף שהיה שם, ארבעת אלפים שקלים.
בועז לא ידע מה קורה לבחורות בימינו. ע לפני זמן קצר ישבה ענתי בשקט בנגב, עם יוחאי, והגיעה אליו פעם בשבוע, בימי שלישי. היא היתה כל-כך מוקסמת ממנו ומהעולם שהכיר לה, עד שאי אפשר להבין למה החליטה לקבור אותו, ועוד בפומבי.
"הכל בגללי" אמרה מאיה. לפני מספר חודשים הן נפגשו בערד, כשענתי נסעה להצטייד. הן לא נפגשו מאז התיכון וישבו לקשקש בבית-קפה במרכז המסחרי. מאיה סיפרה לענתי שהספיקה להתגרש מהיועץ המשפטי לשעבר.
"היית מאמינה שאמנון יגיע לתפקיד הזה?" היא צחקה וענתי לא ידעה להשיב, כי מעולם לא פגשה באמנון. בחצי שעה של קפה בערד מאיה הספיקה לצייר לענתי טבלה רב-טורית: היא כתבה (קצת), עשתה תחקירים לטלוויזיה (מדי פעם), ניהלה רומן במקביל עם סופר צעיר ופרקליט בכיר נשוי והיה לה טור ביקורת מסעדות באחד העיתונים.
ענתי נהגה לדמות את חייה לטבלה חד-טורית: בת יחידה, לבד עם ספר ובלי חברות, אחר-כך עם ספר ובלי ילדים ורוב הזמן בלי יוחאי, הנוסע בין הישובים לתת להם יעוץ חקלאי. גם ביתם עמד לבד, בלי להיות חלק מישוב, מוקף נגב. וכך נקבעה הפגישה הגורלית: מאיה אמרה "את חייבת להגיע לתל-אביב. תבואי עם יוחאי. יהיה כיף".
כעבור ימים אחדים, כשענתי היתה בעמ' 48 בספר החדש של שרייבר, מאיה התקשרה. היא הזמינה ל"ארוחת צהרים מיוחדת".
"אני לא מבשלת, אז אני מארחת במסעדה של בועז" וסרבה לשמוע מחאות, חלושות ככל שענתי הצליחה להפיק, על כך ש"אני לא יכולה להתנפל על אדם זר".
"אנחנו חברים. זה בסדר". וענתי חשה שמעבר לקו הטלפון מתדפק עולם שלם של חברים ויחסים, משהו שוקק חיים ורחוק.
ענתי ויוחאי יצאו בזמן כדי להגיע בשעות שהמסעדה סגורה. עצם המחשבה על מישהו הפותח את המסעדה רק כדי לארח אותה - טוב, בגלל מאיה, לא בגללה - ריגש אותה באופן שחשה בכל מערכת העיכול בו-זמנית.
המסעדה היתה זרוקה על החוף, רחבת ידיים אבל מוצנעת, וריח הדגים היה חד-משמעי. מאיה הסבירה להם שזו המסעדה הכי אין בתל-אביב, ולא רק בזכות האוכל, אלא גם בזכות בועז, שאין שני לו. בועז הוכיח את דבריה לאלתר. הוא הצחיק אותם, על כל דבר היתה לו בדיחה והוא מיד סיפר אותה. ענתי לא הבינה איך מישהו זוכר כה הרבה בדיחות, וחשבה שוודאי הוא מספר אותן לאלפי אנשים וכך משנן אותן. היא עצמה שכחה תוך כדי צחוק את הבדיחה שממנה צחקה. אבל ממילא לא יהיה עליה לספר אותה לאף אחד.
בועז הרעיף על ענתי לא רק בדיחות, אלא בעיקר תשומת לב בכמויות מסחריות. הוא הביא מהמטבח מגשים עמוסים והשגיח שענתי תאכל. כל דג הופיע בלוויית הסברים, ומדי פעם הניח בצלחתה נתח "לדוגמא" כדי שתודה שזה טעים לה."את זוכרת שפגשנו את מרקר באיטליה, כהזמינו אותו להציג בביאנלה, והוא אמר שהוא אוכל רק במסעדות דגים?" כנראה שגם מאיה הכירה את מרקר, וענתי חשבה שזו חוויה מיוחדת לשמוע מפיו על הפסלים ואולי אפילו הזדמן להם לראות אותו בעבודה ממש.
"כל, אבל הית להם בעיה" הזכירה מאיה לבועז "כי הם נסעו עם שרייבר (כאן בועז פנה לענתי בסוגריים ואמר 'הוא חבר שלנו') והוא לא יכול לסבול ריח של דגים". בועז אמר לענתי שהיא חייבת לבוא לעיתים קרובות כדי "לאכול טוב" ולמאיה אמר ש'מאיאקובסקי לא יאמין שכזו יפהפיה גרה בנגב ולא אוכלת. הוא יחשוב שענתי שלנו היא שיר". לענתי נראה מוגזם שמאיאקובסקי יחשוב עליה משהו בכלל, אבל הצרוף 'ענתי שלנו' גרם לה כאב בטן מיידי. בועז לא שם לב שענתי חיסלה את כל נתחים שהעביר לה, כי בדיוק נזכר ששכח להתקשר לטובים, והוא הרי יוצא מחר לסדרת הרצאות בפולניה. "שלא תחשבו שאני ניים דרופר נחפז בועז לומר כשראה את פניה של ענתי וטעה לחשוב שהיא שופטת אותו. אבל הוא לא הפסיק להזכיר שמות, כנראה היו אלו, פשוט, האנשים שיצא לו להכיר. באותו ערב עצמו יצא לו לומר "הו חבר שלנו" על שני מגישים בטלוויזיה, שלושה ציירים, שני חברי כנסת ושר אחד.
בטנדר הביתה היתה ענתי מסוחררת. היה גוף גדול של אנשים בתל-אביב שלאנשים מסויימים ניתנה הזכות לקרוא להם 'החברים שלנו'. היא חשה כמי שמצמיד את פניו לחלון ראווה גדול, נלחץ לזכוכית, ומעבר מתרחשת הפעילות העניפה. זו פעם ראשונה שניתנה לה הזכות להציץ.
ענתי נכנסה למיטה מוקדם. יוחאי הביא לה תה צמחים וטוסט בלי כלום, כי אחרי שש בערב הם לא אוכלים. היא זכרה שבועז צחק 'פלא שאת כזו רזה'. ביום שני, כשיוחאי הזכיר לה שהיא מוזמנת ושגם מאיה וגם בועד ישמחו לראות אותה, החליטה ענתי לנסוע כבר למחרת. בועז חיכה לה. הפעם אירח רק אותה, לבדה, והפעיל למענה את כל החום המיוחד שזרם ממנו. ענתי לא הצליחה להיזכר אם אי פעם בילתה באופן יסודי כזה. והיו המבטים שלו בין נעימות אחת למשנה. לכן ידעה שזה צפוי עוד לפני שאמר לה "את מבינה שהתאהבתי בך?" וצנצנת החרדל נשפכה לו על החצאית הירוקה שלה. ענתי נכנסה לטנדר עם החרדל על החצאית, לקחה רוורס, נכנסה ברכב של המסעדה שחנה מאחור ויצאה בזינוק לכביש. בנסיעה הסוערת הביתה חשה כאילו בועז מעביר אותה במו ידיו ממקומה, ומכניס אותה למעגל החם. היא הרגישה כאילו קבוצת תמיכה ענקית מחבקת אותה.
כשהתחילה לבקר בתל-אביב מדי יום שלישי, התוודעה ל'ברבוניה מיקה', 'פורל דנה' ו'שרימפס בנוסח בת-שבע', מנות על שם החברות לשעבר של בועז. כל אחת הונצחה במאכל החביב עליה. בועז גילה לה שגם בת-שבע העדיפה פורל, אבל הוא כבר היה תפוס. היה גם 'מאיה מיקס', אבל זו לא היתה 'מאיה שלנו כי 'אנחנו רק ידידים'. ענתי לא קבלה תבשיל. 'את לא יכולה להיות בחבילה אחת עם אחרות. לך מגיעה מסעדה משלך.' ענתי דווקא רצתה להיות בחבילה. "כל הדגים שלי באו מהים, רק הדג הזה - מהמדבר". ובועז הסתכל בה כאילו הוא מתחיל לבנות את המסעדה שלה מיד.
כעבור שבועיים סיפר לה על האירוע הגדול בדצמבר. "חשבנו על זה בשבת, כשהייתי עם מאיה ושרייבר אצל בורחס" וכאן לא שכח לחבק את ענתי ולומר "הוא חבר שלנו" והפעם ענתי חשה שהיא כלולה ב"שלנו". אחרי הכל, היא כבר שכבה עם בועז פעמיים. זה היה רעיון של בורחס "שתמיד אוהב עניינים מעגליים" כפי שבועז הסביר "ולכן נראה לו טבעי להכין במסעדה שלי ארוחה בצורה של המסעדה, כולל צורך הארוחה עצמה, ככה שהמנות תיצורנה ראי בתוך ראי?, בועז נישק אותה על פיה וראה שעיניה בורקות. "היית צריכה להיות איתנו" אמר לה "יש לו ראש מדליק, בדיוק בשבילך". ענתי חשבה שהמחמאה מוגזמת, אבל גם היא חשבה "הייתי צריכה להיות איתם".
ענתי כבר יכלה לדמות בעיני רוחה את פירות הים הסדורים בתבנית שולחנות העץ הגדולים, נראים כאילו הם עצמם שולחנות עץ, ועליהם רוטב וקישוטים בדמות הדגים. היא לא היתה בטוחה אם אפשר לומר שזו ארוחה פוסט מודרנית, אבל היה לה ברור שכולם יהיו שם. לא נורא שלא הכירה אותם עד עכשיו, כשכולם ממתינים לה כמו הבטחה בדצמבר. היא תלבש את השמלה הכחולה, הקצרה, ותעמוד לצד בועז כאילו אינה יודעת שהיא מציגה לראווה את רגליה היפות. יפות מאוד. "אני לא בטוח מה לעשות איתך" אמר בועז "אני אף פעם לא מסתבך עם נשים נשואות". ענתי עלצה. פתאום הפסיקה להיות טבלה חד טורית. היא היתה אשה נשואה, וגם היה לה סיפור.
"אני מנהלת רומן" היא אמרה לבועז, מנסה את המלים.
"איך את יודעת שאת מנהלת אותו?" היא לא היתה בטוחה אם הוא צוחק.
הם הלכו לשבת בטיילת, ופגשו את מאיה עם הסופר הצעיר שלה. הוא היה בעיצומו של הסבר למה הוא לא מגזים בהערכתו לאריסטו "כי פילוסופיה, עם כל החשיבות של ההפשטה, זו לא אמנות". ענתי כבר ידעה שאמן הוא התואר העליון שאפשר להגיע אליו. בועז לא אהב את השיחות האלו, למרות שכולם הודו כי הגיע לדרגת אמן במנות המיוחדות שלו. הוא עצמו אמר לה לא אחת שבגיל שלושים עשה את הבחירה הגדולה, וויתר על הפיסול. "האמנות שלי זו הפרנסה שלי" נהג לומר, וענתי חשה שאילו יכלה לומר לו שהוא אמן לא פחות מאחרים, היה אוהב אותה לנצח. אבל היא לא יכלה.
ביחס לסופר הצעיר היה קונצנזוס: כולם הסכימו שהוא אמן. הוא השקיע את מאודו בכתיבה, ולא בזבז משאבים נפשיים על דברים אחרים. חוץ ממאיה, כמובן, שניהל איתה יחסים פרועים שכולם ידעו עליהם, מלבד הפרקליט הבכיר שלה.
"למה אורח החיים קובע אם אתה אמן?" ענתי ניסתה לעזור לבועז. הסופר הצעיר אמר לה את המובן מאליו: "כי היצירה היא רק ביטוי אחד של הכח המניע".
"אבל" ענתי התעקשה "האם לא נכון ללכת להיפך, וכשמזהים יצירת אמנות לומר שהאדם שיצר אותה הוא אמן".
"תסבירי לה" אמר הסופר הצעיר למאיה. בועז התכווץ וענתי שלחה את אצבעותיה מבעד לסנדלים וחככה אותם בקרסולו.
"תקחי את ברכט" נזכר הסופר פתאום.
"הוא אמן?"
הוא צחק: "Totally & utterlly".
"באמת עצוב שיש אנשים שלא ראו את הפירמידות אבל עוד יותר עצוב בעיני שהם לא ראו עדיין פילה ברוטב פטריות" נזכרה ענתי בעמ' 17 שורה 18 בתרגום העברי של "שיחות של פליטים". היא הרגישה שאולי אין ביכולתה להכיר לבועז פילה משום סוג, לפחות לא ברמה שהוא מכיר אותו בעצמו, אבל היא תרעיף עליו אהבה ברמה של פיצויים על אבדן מעמדו כאמן. כשהלכו חבוקים למסעדה אמר לה בועז שזה הוויכוח הנצחי שלהם, והיא חשה כאילו עשו פרזנטציה במיוחד עבורה. תחושת הכבוד שנתנו לה ניפגמה מעט רק מהפיחות במעמדו של אריסטו.
כעבור ימים אחדים ראתה בעיתון שבתיאטרון באר-שבע המחיזו את אחד הספרים של שרייבר. היא רשמה את מועדי ההצגות הראשונות ושמחה שזה "בטריטוריה שלה".
"אפשר להזמין אותך לתאטרון באר-שבע" אמרה לבועז בטלפון, והשמחה חיבלה בהפתעה שניסתה להצפין במשך שני משפטים נוספים.
"את מתכוונת לשרייבר?" ענתי הרגישה שהשיחה זורמת נכון, שהעולם זורם נכון ושכל הנחלים הולכים לים והפעם היא הולכת איתם.
"תודה" אמר בועז "אבל הוא כבר הזמין אותי לבכורה. אני נוסע עם מאיה".
ענתי לא נזקקה לשבועות רבים כדי להבין שימי שלישי זה לא מספיק, כשבשאר הזמן היא שתולה בנגב במקום בחיים עצמם. היא מספיקה רק להיות עם בועז ולהצטרף לצעידה היומית שלו בטיילת. זה הכל. היא לא מצליחה להפוך לחלק מחייו. כדי להיות הוגנת לגמרי, נאלצה להודות ש"היא מאוד קשורה ליוחאי".
בועז רצה לדעת אם היא אוהבת אותו, והיא אמרה שכן, כי נראה לה נורא לומר שלא וגם לא ידעה איך נכון להגדיר את אוסף התחושות שעורר בה.
"יוחאי יכעס אם תחזרי הפעם יותר מאוחר?" ענתי לא אהבה לדבר עם בועז על יוחאי. היא ידעה שזה עניין אחר, לא קשור, והיא חשה לא נוח כשבועז הפגין הבנה. לא נעם לה שהוא נותן לה מרחב נשימה. הרי זה המרחב שלה ממילא.
"הוא נותן היום יעוץ ליד יטבתה" ניסתה לא להיכנס לעניינים רגשיים.
"הוא יודע שאת אצלי? הוא לא בבית כל היום"
"הוא יודע שאנחנו נפגשים מפעם לפעם, ודווקא מעודד אותי, הרי הוא נמצא הרבה בנסיעות".
"את חושבת שתוכלי לבוא פעם בשבת?"
"זה לא פשוט. אולי כשיוחאי נוסע לפגוש את הוטרינר"
"הוא פוגש אותו בשבתות?"
"כן, זה הכי נוח לשניהם"
,אני לא יודע" בועז הביט בה כאילו זה עתה הוזנחה. מישהו השאיר אותה לבד בית, והיא יכולה לבלות עם גברים זרים בלי שלאף אחד יהיה אכפת.
"את צריכה לעזוב אותו. אנחנו נעזור לך" וענתי חשה שיש לה מקום שמור בתוך עולם גדול ומאוכלס, והיא רק צריכה לבחור. אבל עוד לא.
בשבת של האירוע, הגיעה ענתי עם יוחאי לבושה בשמלה הכחולה. אבל היא לא עמדה לצידו של בועז. אי אפשר לזנוח את יוחאי, ובכל מקרה, בועז לא עמד. היו אלף אנשים והוא הצליח להקדיש זמן לכל אחד ואחד. גם לענתי. הוא אמר לה שהיא נראית נפלא, כשם שאמר לחמש מאות אורחות נוספות. ענתי לא הצליחה ליצור רגע שבו תרגיש שהוא מרגיש אותה. ענתי הבינה שהיא מוכרחה להחליט. היא לא יכולה להיות חלק מהעולם של בועז, אם חייה מתנהלים במקום אחר, עם איש אחר. היא ארזה מזוודה ובאה. ענתי חשה נועזת כמו אשה שבחרה והיא מעפילה אל עתיד חדש. לבועז היה חיק ענק, מאוכלס בהמון אנשים, ומקום מיוחד מרופד עבורה.
"את באה עם מזוודה ואני הולך עם מזוודה" אמר לה בועז כשנכנסה וסיפר שמחר בערב הוא נוסע לאיטליה עם חברים. ענתי עוד לא היתה באיטליה, היא גם עוד לא נסעה עם חברים. בועז הציע לה לא למהר לשכור דירה. היא יכולה אפילו להישאר לישון אצלו הלילה "כי מחר ממילא יום שלישי, היום שלך" והוא סיפר לה שתי בדיחות חדשות ושלוש שכבר הכירה. ענתי עשתה מתיחת פנים לקולה והשמיעה חיוך. למחרת יצאו לטיול היומי של בועז בטיילת, ופגשו את רבין. הוא אמר לבועז "עדיין צועד כל יום בצהריים?" ובועז חייך "אני לא טיפוס של שינויים". כעבור שעות אחדות, בידו מזוודה ארוזה, ניגש לקופה ואמר לה שארבעת שלפים שקלים בטח יספיקו לה לסידורים ראשונים. "אנחנו תמיד עוזרים לחברים" הוא אמר, "חבל שאין לך כתובת, הייתי יכול לשלוח לך גלויה מאיטליה" ובועז הפריח לה נשיקה באוויר ונכנס למונית שהגיעה בינתיים.
ענתי החליטה שהיא לא תישבר. מה, בועז מחזיק את המפתח לחיים? היא יכולה להתארגן בעצמה מצויין. ענתי החליטה שתעשה לו הספד. היא תארגן את הארוע הכי מדובר של השנה, שיועבר בשידור ישיר בכל ערוצי הטלוויזיה ותכיר ישירות את כל החברים 'שלנו'. הוא לא יהיה כאן להודיע שלא מת. עד שיתבררו העניינים, האירוע כבר יהיה מתוקשר והיא תהיה מדוברת והוא יהיה מוזר. היא יכלה לראות את התמונה בבהירות. היא המשיכה לראות את התמונה בבהירות גם כשהגיעה לתחנה המרכזית ועלתה על האוטובוס חזרה. תמונת ההספד ליוותה אותה עדיין כשמראות הנגב נשקפו מבעד לחלון קו 300, רגע לפני שנרדמה. כשהנוסע במושב שישי צעק שהאשה שיושבת לידו מתה, עצר הנהג את האוטובוס, ניגש ופתח את התיק שלה. "יש כאן ארבעת אלפים שקלים וצנצנת כדורי שינה ריקה לגמרי" הוא הודיע בקול סמכותי.
"כמה סימבולי מצידה" סיכמה מאיה "היא היתה חייבת לעשות את זה בין שתי ערים."