אני מתכוונת לכל המטוסים,
האניות, האוטובוסים והריקשות
שמרחיקים אותנו מ. למשל
נפנוף המטפחת (הלבנה, המשונצת),
הרציף, המפרש בים. בסצינה לא נכלל
היעד, זו פרידה, אבל
אתה תמיד מגיע למקום
מסוים. סן פרנציסקו, למשל.
בצליחות הבוקר אני גורפת
את העולם בערב מתכנסת לתבנית
פניך. אני מתרגמת לשפתך כורכת
בך בטני זלופת הרוך שלא ניתן
לשערו הממתקים שיפתוך ערוכים בסימטריות
מצודדות. אני מחכה
לך. אתה לא
תבוא.
מחצב נדיר שברון לב. מצב
צבירה נזיל. צורפים
כל טיפה באויר הצבוט, בנקודות המעבר
המתוקות. ועוצרים רגע
וטובלים במקווה השברון
המותך.
כן, זה היה
כדאי. כן,
עולם חדש
נפתח.
כל העולם שלי. הגבעות למלוא
העין, רקפת בשדה הראיה
שלי, גבך
המתרחק רק ממני
מחצבי הזכרון הזורמים
בעורקים סמויים. אף אחד
לא יקח ממני.
שלי.
אני צפה לאיטי בתהליך החילון.
הועמו המדרכות לְיד ביתך.
כשהייתי קטנה האנטרופיה נחה
לה בשקט בין חוקי
התרמודינמיקה. ואני יכולתי לגלגל
אבנים. מאז היא יוצאת
לגיחות, מורטת בכוחי לשוב
ולגלגל בשקט את האבן
במעלה ההר.
מוציאה עצמי ממעגל עם מעגל
אני מוציאה עצמי ממעגל
עם מעגל
אחר. אילו ידעתי אם הוא פנימי
יותר ומה בו ממהר לכלוא
אותי ממרחבים שהיו בי שהייתי
בהם שזרמנו שעוצר
בעדי מבוא. יש רגע
שזוכר כאילו מישהו
אוצר בשבילי ומציג לפני
לבחור.
כשאני מושיטה ידי לגעת זה
נמוג אחור.
