|
אני לא שמימית. זה שאני
מרחפת מעדנות, לוטפת
כמו רוח, אני לא
שמימית. בזכות הענן
שלי אני אתפזר ברגע הנכון
ואוטח בך
וכל התולעים השחורות יכרכו
סביבך, צעדיך יכשלו, רוחך
תלעלע, לשונך תדבק
לחכי
אני אחתוך לי את כל
האצבעות. בנחת, בקווי חיתוך ישרים,
פרוסות שוות, יחד עם כל
הסלט, בתנועות קיצוץ
זריזות. אף אחד לא יתחלחל
יותר ממני אבל אני יודעת
שהבצוע יהיה מדוייק. אף טיפת-
דם לא נגרת מחמת הלם וזה גם הרבה יותר נקי
ומסודר. תקח מכאן את
המבט המשונה הזה. אף טפה
לא תכתים את המפה. מה
זה פה, לדעתך,
שלגיה?
זה הפתיע אותי שהאצבעות
נחתכות בקלות נחרצת
כזאת. פרוסות עגולות ולא
נמרחות, שומרות על
צורתן האופיינית. כמו המשכם הטבעי
של הגזר
והמלפפון. הייתי מצפה לנשיכת השפה, לזוועה
עולה באישונים, לדרדור
ההרים מן הרכסים. אבל
הפרטיות רחוקה. קודם פצפוץ העור
המתבקע, אחר-כך החיתוך הרך
בבשר האדום ולקינוח שבירת עצם
המציאות הדקה.
אני חותכת את הנקניקיות פרוסות
סדורות בשורה וממשיכה פרוסות
לחתוך מן האצבעות והיד הולכת
מאליה, זו עם הסכין לא
זו עם הפרוסות אבל אני
יכולה גם לגדל
אצבעות ארוכות צפרניים פורצלן
כמובן זו ההחלטה
שלי. אני יכולה
כבר. אני לא מוכרחה לגמור
את סיר הבשר.
איך זה שהם מדברים
על אלימות. הרי התנועה
כל-כך רכה וחלקה לאורך
הזרוע. ציור הקו
האדום הדק המטפטף
ונפער והמדקרות גולשות עד
שאפשר לגוע. כל-כך
מתמשך החיתוך המתוק בחיפוש אחר
מרגוע.
*
בתוך הגעש האלימות
הרחשים אני יוצרת מוקד
של רגיעה גמורה: בשקט
בזהירות אני פורמת בשיא
העדינות את כל
הורידים.
בתוך הרחשים אני
יוצרת מוקד של רגיעה גמורה: בשקט
בזהירות אני פורמת בשיא
העדינות את כל
הורידים.
כשהייתי בטי דייויס הייתי
יכולה להרוס לך את כל
החיים בלי יוצא מן
הכלל. עכשיו גיליתי שלא מוכרחים
לנווט בתוך האלימות
של הרוך שלהם. אפשר לגלוש
בשקט בשקט, בלי לעורר
גלים. לתוך הים המקבל את
הגוף הלבן, חופן בגלים, שני
בעבועים מתיתמים (כי הרי
זה בסך הכל לא גוף מי יודע
מה דומיננטי) ושלוות
עולם. אחר-כך יהיה
כתוב בעתון שאשה אחת מחולון. אבל אז
אני כבר אהיה מעבר לכל
זה, במטבח, מכינה
קפה.
המגפיים המסומרים נכנסים אתי
למיטה. אתם חושבים על
מין, אני על ימין-
ארי כחול-עיניים-מושכות-
צינה-מן-הפלדה. אימה
מאבחת המגף הזקיף. אני
מכונסת במערה רחוקה צנופה
אל הדופן. המגף הארי הזה
דרקון בפתח וכלב שמאומן
לתפוס אותי יהודיה, אבל
בחדשות יש לי מדינה
וכלבים לאומיים וכולם
כנגדי ונביחות. שמישהו יבוא
ויציל אותי מהכוחות.
אני בכלל לא מנסה לצייר
תמונה או לקעקע
כתובת. ידי מונעת
וסכין הגילוח מתווה
תבנית נוף. הלכתי
רחוק. הנה כאן אני
נוטפת עסיס רימונים
נוגסת בפרי. דם זב מן
החתכים אבל הוא לא
מכתים. השאלה העיקרית היא כמה
זה עמוק. אם הפגיעה
ברקמות, התאים החצויים, הבשר
המט, הצליחה לחקוק.
ומלבד זאת, זה לא כמו
שזה נשמע. זה רק
לפעמים ורק בבטן
ובבית-החזה וביללה
שאפשר לחנוק.
|
