יהודה היה מלבב באמת, הרגשתי שהנפש שלי יוצאת תמיד כשרק חשבתי עליו. הוא היה יכול לחוש כל תנודה ברגשות שלי, אפילו הקטנה ביותר. ידעתי שהרגיש, כי היה מגיב מיד, בשניה שהתחילה לי איזו תחושה, בעיקר בקשר אליו. הוא היה מתאר לי לאלתר מה קורה לי, ואומר לי איך הוא מתיחס לזה. היתה לו מטרה מדוייקת בדיבורים האלה, והיא לדאוג שלא אכנס עמוק מדי לרגשות, כי אם אכנס לרגשות, הוא יוכל לעשות אותי אומללה. אם אכנס עמוק מדי לרגשות, אני בעצם אפתח תלות. בו. את זה הוא לא רצה כי אם מישהו תלוי בך, יש לך משהו כבד לסחוב. והוא לא רצה לסחוב אותי או אף אחד אחר. לכן היה ער לעובדה שאני יכולה להכנס עמוק, למעשה ממש לצלול, בתוך הרגשות שלי כלפיו, והוא עמד על המשמר.
יהודה השקיע מאמצים ביחסים שלנו, ואת כולם השקיע בנסיון למנוע ממני ליצור אמוציות מצדי, למרות שגיליתי לו תיכף בהתחלה שאמוציות זה בדיוק מה שמענין אותי. זו הסיבה שאני בכלל בקשר אתו. ריגש אותי שהוא מבין אותי לפני שאמרתי משהו, ועוד יותר אחרי שאמרתי את זה. הוא הבין אותי כל-כך בדיוק. וריגש אותי שהוא תמיד יודע איך לדבר אתי על כל דבר, ולהצחיק אותי. במקרים כאלו רציתי לחבק אותו ולטבוע תיכף ומיד בתוך נהר של אהבה.
יהודה חשב שאני מתוקה, מין מתיקות מחרמנת כזו, וחשב שהנכון הוא שגם אני אהיה מחורמנת ממנו, ובלי רגשות. הוא גם חשב שזה רצוי. הוא היה בטוח בזה, כי פעם היה בטיפול פסיכולוגי וזו המסקנה מאז. מין זה מין ואהבה זו אהבה, אלא שלו לא מתאימה אהבה.
לכן הוא שאל אותי אם הוא מדליק אותי. אמרתי שכן והוא רצה לדעת למה. אמרתי שבגלל החכמה והוא שאל "זה לא במקרה בגלל שאני יפה?" כי יפה הוא לא היה, והיה לו חשוב גם שאני ארצה לשכב איתו, גם שלא יהיו לי רגשות כלפיו וגם שזה יהיה מפני שהוא יפה.
אמרתי לו שהוא מוצא חן בעיני מסיבות חשמליות. שהפיוזים אצלו במוח מחוברים לא כמו אצל אנשים אחרים, ולכן דברים סטנדרטיים, אצלו יוצרים פתאום זיקוקין. הוא שאל: איפה אני יוצר זיקוקין? אצלך? ואז ידעתי ששוב הוא מרגיש את המתיקות המחרמנת, ורוצה שאני אשתגע לשכב איתו בלי לפתח רגשות.
בגלל שהוא הבין כל-כך טוב כל מה שאמרתי ומה שחשבתי, יכולתי להגיד לו הכל. ממש הכל. אפילו בלי להתבייש. פעם אמרתי לו, למשל, שיש לי מין פטנט כזה להסתובב בין אנשים בלי שיראו אותי. לא משהו כימי או משהו כזה, אלא פנימי. אני פשוט נכנסת לחדר מלא ומשוכנעת שאף אחד לא רואה אותי ולא מרגיש בי, וזה בדיוק מה שקורה. אני נכנסת, ולא מרגישים בי. לכן אני יכולה להרשות לעצמי להתנהג בדרכים פרועות, כי ממילא יש לי חסינות ויזואלית מלאה. לא שאני מנצלת אותה בפועל, כי אין משהו מטורף שאני רוצה לעשות, אבל אני יודעת שאני יכולה, וגם זה משהו. זה היה בטלפון, כשספרתי את זה ליהודה, ובגלל שלא ראיתי את הפנים שלו והוא גם שתק, עצרתי פתאום, נבהלתי שאני נשמעת לו מטורפת. שאלתי אותו, כמובן. לך זה נשמע נורמלי? הוא שאל אותי בטון ענייני לגמרי, ואני צחקתי ואמרתי 'נורמלי לגמרי' והוא המשיך להקשיב בשקט, עד שנזכר שהוא מחורמן עלי. יכול להיות שזה נשמע לו נורמלי כי הוא לא ממש הקשיב, כי הרי לא עניינתי אותו מלבד המובן שכן עניינתי אותו. יכול להיות שהוא היה בשקט כי שמע אותי כדי להיות מנומס כמה דקות לפני שהוא מגיע לעניין שלו.
כמובן שאחרי שהוא לא חשב עלי שאני מטורפת או סתם מוזרה למרות שספרתי לו דברים אישיים כאלו, אני שקלתי להשתגע עליו לגמרי. הוא נראה לי אולטימטיבי מבחינת ההבנה והקרבה ושוב רציתי לחבק אותו ולטבוע באהבה. אבל בדיוק ברגעים כאלו הוא היה ממהר לטפל בזרם התת-קרקעי שהתחיל להתעורר אצלי.
היה עוד הסבר לשתיקה שלו בטלפון: הוא לא רצה להאריך שלא לצורך את ההסחפות המיותרת שלי לכיוון האמוציות (המלה אהבה לא נהגתה במפורש מעולם), ולתת לי תחושה שלכל זה יש כיוון, ויש מי ששומר שהנהר יזרום בכיוון הנכון. כלומר באפיקו. כלומר, באפיק שלו, לא שלי.
ליהודה היתה שיטה בעניין ניטרול הרגשות. הוא לא סתם בא ודרש ממני לא לפתח רגשות, אלא הדריך אותי בשידור חי בעניין הזה. היתה לו בראש, עוד לפני שפגש אותי, את מפת הביטויים החיצוניים לכל סוגי הרגשות ולכן יכול היה להצביע על כל ביטוי כזה ברגע שהופיע, וכך ניטרל אותו מיד, לפני שהייתי אמורה להצליח לפתח איזהו בדל רגש.
למשל, אם הקול שלי היה הופך נמוך כזה ואינטימי, שקט ומתוק ככה שמרגישים חיבוק אפילו בטלפון, הוא מיד היה אומר לי בקול מלא עליצות: "מה קרה לנו שאנחנו עצובים?" ולא קיבל שום תירוצים ודרש שאני אהיה שמחה ואודה שלא קרה שום דבר דרמטי. כמובן שקול רם ובית השואבה לא הולכים טוב עם רומנטיקה, שמעדיפה שקט ואפלולית. לכן הוא ניסה לגרור אותי דוקא לבית-השואבה. לא לגרור - כי זה שוב מצביע על תלות - אלא לדחוף לשם.
אני ניסיתי להשמיח את הקול שלי, להעליץ אותו, וגיליתי שזה לא קל, כי הקול מחובר למצב הרוח הכללי, ומאוד לא פשוט לשנות לעצמי את האוירה דרך שינוי הקול. אבל זה אפשרי, במידה מסויימת.
יהודה תמיד אמר שסטניסלבסקי ידע להגיד "לילה" ב- 36 דרכים, אז אין סיבה שאני אתביית על טון עצוב-ירוד כזה, כשאני יכולה להגיד לו אותו דבר בעליצות רועמת. נכון שכל העניין אצל סטניסלבסקי היה שאותה מלה בדיוק משנה לגמרי את המשמעות אם הוגים אותה אחרת. אם אומרים "לילה" בקול כזה נמוך ושוקט כמו שאני רציתי, אז תיכף מצטייר לילה רומנטי ורך, ואם מצהילים את ה"לילה" לרמת העליצות של יהודה, זה הופך ללילה עם ריקודים על השולחנות. אבל לילה זה לילה, אם זה כל מה שיש לי להגיד, ולדעתו עדיף שאני אגיד את זה בשמחה. מה, לא עדיף להיות שמח מאשר עצוב?
הוא גם ציין בפני שהגישה שלי מצמצמת את 36 האפשרויות לשתיים-שלוש מלנכוליות בלבד. נכון שגם אם מקפידים על שמחה וששון זה מצמצם את האפשרויות לשתיים-שלוש, אבל אז לפחות זה שמח.
גם להגיד לו שהתגעגעתי אליו זה לא היה קביל. כי געגועים זה לא בריא, לפי דעתו. מי שמתגעגע, פירושו שהוא רוצה להמצא עם מישהו שאינו נמצא איתו. והנכון הוא לרצות להיות עם מי שנמצאים, והיכן שנמצאים. גם העובדה שרוב האנשים מתגעגעים רוב הזמן לא זיכתה אותי בחנינה, כי הוא ידע שיש לזה מחיר: אני עלולה להתקשר אליו רגשית, ואז, כאמור, הוא יכול לעשות אותי אומללה מאוד.
לעשות אותי אומללה זה לא רצוי, כי בעקבות כך עלולים להתעורר ביהודה רגשי אשמה. ואת זה הוא לא מוכן לסבול, כי זה בדיוק מה שאמא שלו עשתה לו כשהיה קטן, והוא כבר השאיר את זה אצל הפסיכולוגית יחד עם כמה אלפי שקלים. הוא פיתח מיומנות מופלאה להדוף רגשי אשם עוד לפני שהגיעו אליו. הוא גדע אותם כבר בבית היוצר שלהם אצלי.
פעם, למשל, אחרי שלא דברנו שבוע, אמרתי לו שהיתה לי תאונת דרכים, נכנסתי באופנוע והאופנוען בבית-חולים. "את מספרת לי את זה בכוונה, כאילו כדי לומר 'הנה לא התקשרת שבוע, ואני עשיתי תאונה', את רוצה שאחרי השיחה יהיו לי רגשות אשם." והוא לא דבר איתי עד שהשארתי לו הודעה במזכירה האלקטרונית "לא ידעתי שהתאונות שלי עושות לך רגשות אשם. יותר אני לא אעשה יותר אף אחת."
למעשה, הוא היה כל-כך טוב באיתור, הצבעה וניטרול כל ביטוי לרגש, שבכלל לא היה אכפת לו אם מאחורי הניטרול מתפתח רגש גדול. אם מישהו בחר לפתח רגש למרות האזהרות מבעוד-מועד שלו, זה לא היה עניינו. הוא התעלם מזה כי לא היה לו עניין להכנס לחיים הפרטיים של אנשים אחרים.
לא רק את הרגשות שלי הוא ידע לנטרל מבעוד מועד, גם את הדכאונות. פעם, למשל, אמרתי לו שאני לא יודעת מה יותר מדכא כשאני חושבת שהוא רק רוצה לשכב איתי ולא מעריך אותי בכלל, או אילו היה מעריך אותי אבל לא רואה בי אובייקט מיני. אז הוא תיכף אמר: תנסי קודם את זה ואחר-כך את זה ותראי מה הולך לך יותר, ותלכי על זה. וכמובן שצחקתי ומיד הפסדתי את כל הדכאון.

בזכות היעילות שלו בטיפול נקודתי בהתפרצות אפשרית של אמוציות אצלי, אפשר היה לראות את האנרגיה העצומה שלו ואת הכושר שלו להשקיע אותה במשהו. אין ספק שאילו היה שם לו למטרה משהו אחר, משהו קשה ממש, ומשקיע בו אותה מידה של אנרגיה, היה משיג גם אותו. זה מה שחשבתי לעצמי כשניסיתי להפעיל את ההתנגדות הפאסיבית שלי והמשכתי לרצות אהבה מעורבבת במין. חשבתי שזו השקעת אנרגיה כל-כך ענקית, שאילו היה רוצה להשקיע, למשל, בלהיות זמר השנה שלוש פעמים ברציפות - היה מצליח בזה ללא ספק. למעשה, הוא גם הצליח בזה והיה זמר השנה שלוש פעמים ברציפות. אבל לא השנה. זה היה זמן קצר לאחר שעזב את הרפואה, שנתיים אחרי שסיים בהצטיינות בלחצם הגלוי של הוריו. זה לא היה בשבילו, והוא השקיע את שבע השנים הטובות בלהיות זמר השנה, אחרי שהשקיע את שבע השנים הרעות בלימודי רפואה. עכשיו השקיע בללמד אותי בריאות גוף ונפש: הפרדה בין מין, שזה עניין לגוף ובזה יש לו דיפלומה רפואית, לבין אהבה, שזה עניין לנפש ויותר בריא בלי זה.
יהודה גם לא היה מוכן לקבל זכרונות. אם הייתי מזכירה לו מה הוא לבש כשנפגשנו, הוא היה אומר שהוא לא זוכר. אפילו אם הייתי אומרת לו משהו בהמשך לאמירה שלו משבוע שעבר, או מלפני חודש, או שנה - הוא היה טוען בתוקף שהוא לא זוכר שאמר. הוא סרב להראות שיש במאגר הזכרונות שלו דבר מה הנוגע לי, כי זכרונות פירושם לטוות איזשהו מצע משותף, מצע שעלול לשמש חממה לרגשות.
ולמה כל-כך אהבתי את יהודה? בגלל הרחמים. המון פעמים הייתי מסתכלת עליו ומרחמת נורא: בטח עשו לו פעם משהו קשה אם הוא כל-כך נרתע מלשבת סתם באמצע השבוע, להתחבק אתי בלי למהר ובלי לקבל הצהרות שאני מגורה וסתם לבזבז קצת רגשות. אפילו לדשדש בתוך חמימות רגשית דביקה נראה לי נהדר. זה הרתיע אותו לגמרי.
בהתחלה, כשהכרנו, אמרתי לו שבחיים אני לא מסוגלת להכנס למיטה עם מישהו שלא מאוהב בי. "עדיף ששנינו מאוהבים, אבל חייב להיות לפחות אחד" ובלב חשבתי שאם רק אחד - זה חייב להיות הצד השני. הוא תחקר אותי איך רגשות מתקשרים לכאן, וניסיתי להסביר למה מין לבד זה לא מספיק. אבל הוא תיכף אמר שכדאי לי לנסות, שיהיה כיף, שהוא יבדר אותי, שיכין לי ארוחת בוקר. בעצם, הוא לא הבטיח אהבה כמו כולם, ממש להיפך, הוא הבטיח שלא תהיה, ושהוא ידאג שגם אצלי לא תהיה.
רציתי להרוויח זמן ולחשוב על זה, וגם להרוויח זמן כדי לראות אם אני מצליחה לגרום לו להתאהב בי למרות המיומנות המנטרלת שלו. לכן הצעתי שנלך לסרט, שניסע לראות כלניות, שנפגש בבית קפה - משהו. אבל הוא לא הסכים. אצלו הקשר הזה היה מוגדר מין, והוא לא נתן לי לבלבל אותו.
בפעם הראשונה שבאתי אליו, יהודה היה בטוח שאני באה כדי לשכב איתו. אני הייתי בטוחה שבשיחת הגישוש אני בשום אופן לא אתן לדברים להתפתח בכיוון שלו. אבל הוא תיכף חיבק אותי ונישק אותי עם הלשון. בשניה הראשונה כאילו הסכמתי, אבל אז דחפתי אותו מעלי והתישבתי על הספה, עם המעיל האדום הגדול שלי רכוס לכל אורכו והתחלתי להרגיש דכאון.
יהודה אמר לי שאני צריכה לקחת הכל הרבה יותר בקלות, והתכוון שאני צריכה לבוא לכיוון שלו בלי בעיות. אני המשכתי לשבת שם הרוסה והוא הציע לי תה, קפה, עוגת תפוחים, עוגת פרג ולא ידע אם אני הולכת להסכים או לא. אני לא ידעתי אם הוא הולך להסכים לשבת ולדבר אתי או לא. זה היה תיקו, כשכל אחד רוצה בדיוק מה שהשני לא רוצה לתת.
המצב הבלתי מוגדר הזה נמשך הרבה זמן. אני הייתי באה אליו, הוא היה מתנפל עלי, ואני הייתי נחלצת מזה. אחר-כך הוא אמר לי בטלפון לא לבוא אם אני לא מתכוונת לתת לדברים לזרום באופן טבעי, והתכוון שהאופן הטבעי זה לעשות מה שהוא רוצה, כלומר מין, בעוד שאני רוצה דברים מלאכותיים כמו לבזבז רגשות. אבל הוא גם נתן לי תחושה שהוא מאוד רוצה את מה שהוא רוצה, כלומר מין, ושההשתוקקות אלי הגיעה אצלו למימדים מיתולוגיים. ככה, למשל, כשניסיתי לשכנע אותו לבוא איתי לקפרי, הוא אמר "למה לי לפנטז על דברים רחוקים שלא יקרו, כשאני יכול לפנטז על דברים קרובים שלא יקרו". זה הרס אותי. לחשוב שהוא מפנטז עלי, ושהוא מנסח את הרצון הזה בצורת פתגם. בשלב הזה הייתי מוכנה להכנס איתו למיטה בתנאים שלו. מה שעצר אותי זו המחשבה שהוא ינסה איך זה, ואחר-כך הכל יעבור לו ואז הוא לא ידבר אתי יותר כי לא תהיה לו סיבה לנטרל לי את הרגשות. רגשות הם בעיה רק אצל מישהי שאתה רוצה לשכב איתה. אם אתה לא רואה אותה, אתה לא יודע אם היא מפתחת רגשות. אבל כדי לשכב איתה, חייבים לראות אותה. וזו בעיה.
הפנטזיה שלי היתה שיזמין אותי לסרט או לבית קפה. אחרי זה הייתי מסכימה גם לפנטזיה שלו, כי אם יזמין אותי, סימן שהוא רוצה אותי יותר מכפי שהוא רוצה להקפיד על הכללים שלו.
הוא לא לקח אותי לשום מקום לא רק כי חבל על הזמן אם לא מתרחש בו מין, אלא תמיד היה קיים החשש שנפגוש מכר שלו, אפילו חברים של ממש. ואז הם יראו אותי, ויראו לי את המתיקות המחרמנת. לא שאני הייתי העיקר, כמובן. העיקר היה החשש שיראו לו את החירמון וגם מה עושה לו את זה. ומי עושה לו את זה. לכן זה נראה לו לגמרי טבעי ששיחה שלנו על סרט, למשל, לא תסתיים לעולם בהליכה יחד לסרט הזה. כמו כשדברנו על הסרט האירני "גאבה" והוא המליץ לי, ואמר שכל החברים שלו ראו אותו, ובהם כאלו שהוא סומך על דעתם באופן מלא, ועכשיו הוא מוכרח ללכת, ואני אמרתי שגם אני הולכת, והוא אמר יופי.

עשיתי נסיון ואמרתי שגם אני ראיתי סרט לבד, וגם הוא מאוד מומלץ וקוראים לו 'סודות ושקרים' ובכלל אסור להחמיץ סרט של הבמאי הזה, מייק לי. אמרתי שהוא יכול להיות יותר טוב מ"גאבה", כי חשבתי לראות אם הוא יסמוך על דעתי, בעיקר כשמדובר בבמאי שהוא יותר טוב מאחרים לא רק לדעתי. חשבתי שאולי הוא יגיד שהוא ילך לבד גם ל"סודות ושקרים", לא רק ל"גאבה". אבל הוא לא אמר.

בשלב הזה הוא בזבז עלי נרות וקטורת וארוחת ערב, אבל זה לא בזבוז כל-כך גדול כי לא מדובר בהוצאה כספית משמעותית וגם להדליק 20 נרות זה לוקח 4 דקות, הרבה פחות מלהתקע עם מישהי בבית-קפה, כשמעדיפים להיות בבית ולקרוא ספר או לראות חדשות בטלוויזיה.
תמיד כשבאתי אליו, יהודה ניסה לשכנע אותי לאכול משהו. לחם כפרי עם גבינות משובחות, מלפפון ירוק חתוך דק, זיתים שהביאו לו מיוון. אבל עיקר ההשתדלות הופנתה לעוגות. תמיד החזיק במקרר עוגת תפוחים, ועוגת פרג ועוגת שוקולד. לתת לי עוגה, זה לא כמו לתת לי חינוך. חינוך הוא יכול להכניס לי ולהכניס לי, ובסוף, בשעת מבחן, מסתבר ששום דבר לא נכנס. אבל עוגה זה לא ככה, כי תיכף רואים בעיניים אם זה נכנס או נשאר על הצלחת. לכן הוא התאמץ תמיד שאני אגמור לפחות פרוסת עוגה, ואז רואים שהוא עשה משהו למעני.
התוכנית החשאית שלי היתה לגרום לו להתאהב בי, או לפחות לגרום לו להיות קשור אלי. למעשה, זו היתה תוכנית החירום שלי, כי ההעדפה האמיתית שלי היתה להשפיט אותו כליל. שלא יוכל לנשום בלעדי, לראות בלעדי, שלא לדבר על לספר בדיחות בלעדי וללכת לראות כלניות עם אחרים ובלעדי. אבל אחרי שהבנתי שהוא רואה המון כלניות בהמון מקומות, הבנתי שאני לא חיונית לו כשמדובר בטבע. מי שכן היה חיוני לו בנושא הזה הוא חבר אחד, שהיתה לו אשה, וילדה קטנה ובעיקר היה לו רכב שטח. איתו הוא היה יוצא בשבתות להזרק באיזה שדה ירוק עם כלניות. לפעמים גם רקפות באו. אני לא באתי בחשבון הזה. כי נניח שתהיה שם מישהי מתוקה ולא פחות מחרמנת, אז הוא לא יוכל להתחיל איתה נגד עיני, אלא אם יסכים לסבול מרגשי אשם. והוא לא הסכים. גם לא יכולתי להגיד שזה לא יפריע לי, כי זה לא נכון, ויהודה ידע את זה.

ברגע מסויים היה לי ברור שאין שום דרך בה אני יכולה לנצח אותו. זאת אומרת שיאהב אותי, בטח לא שיהיה שפוט שלי. החלטתי שבכל מקרה אני לא מתכוונת להפסיד אותו. יש כאלו שלא יסכימו אתי שזה הפסד, כי ממילא לי היה לי ממנו מה שבעצם רציתי ממנו, אבל אני ידעתי שזה הפסד והחלטתי לא לתת לזה לקרות לי. מצד שני, זה לא יכול להיות בתנאים שלי. מספיק שאני אנווט קצת לאן שאני רוצה להגיע, מספיק שאעמוד על המשמר לא להגיע למיטה שלו. לא חששתי שאתהב בו, כי סמכתי עליו שמיד יזנק ויציל אותי מההסחפות בנתיב הלא נכון.
לכן המצאתי קו דק וחלקלק בין קבלת התנאים שלו - לבין דחייתם המוחלטת. כשהוא היה מתחיל עם המתיקות המחרמנת שלי ורצה לדעת מתי אני באה אליו ואם אני מבינה מה פירוש הדבר לבוא אליו, לא הפסקתי את השיחה, אבל גם לא באתי. יצא לי הסבר מהול כזה: אני רוצה אותו, אבל פוחדת כי הוא לא אוהב אותי; אני רוצה לשכב איתו, אבל יודעת שבמקרה כזה אתאהב בו על המקום, ושזה לא יהיה הדדי - ואז אני אסבול. דברים כאלה.
יהודה דוקא קנה לגמרי את החלק של ה"אני רוצה אותו" וניסה לעזור לי בחלקים של ה"אבל". הוא קבע: עוד לא למדת להפריד בין דברים. הוא התכוון שזה בסדר אם אני אשכב איתו ואמצא מישהו אחר שיתאהב בי. לדעתו, אני ממש בסדר מכל הבחינות ולא צריכה להיות לי בעיה למצוא מישהו כזה. ואז, כשהצורך המוזר שלי באהבה יבוא על סיפוקו, אני אוכל לשכב איתו בראש שקט.
אני המשכתי להסכים לקו שלו, בלי להכנע לו בפועל. נכנסתי לעמדת המתלבטת. אפילו הגזמתי בעניין המשיכה שלי עד שאדם רגיל היה מפקפק אם יתכן שמישהו ישתוקק אליו כל-כך. החלטתי ללכת על זה עד כמה שהוא ירחיק לכת בקבלת ההנחה הזו. ההנחה שלו היתה שאני מתה לשכב איתו, ורק נדמה לי שאני גם רוצה ממנו גם אהבה. זה לא הפריע לו ממש, כל עוד הצורך שלי באהבה לא יעמוד בדרכנו לממש את הצורך במין.
המיצוב שלו כאלוהים התחיל בשיחת טלפון, כשיהודה אמר לי לפתוח את הפה המתוק שלי והוא יראה לי על מה לשים אותו.
שאלתי: בעצמי? אדוני שפתי יפתח, שזה מתפילת שמונה עשרה. זה הדליק אותו. הוא הרגיש פתאום אדוני, שזה בעצם אלוהים. אלוהים כזה שיפתח ויסגור שפתיים של נשים. ידעתי שהוא צריך אותי כדי להבחר לתפקיד שוב ושוב. עשיתי אותו אלוהים ואני החלקתי בשקט לתפקיד המלאך. מלאך אלוהים.

בפעם הבאה שתפס אותי כשהקול שלי ירוד ומשדר תוגה, כבר ידעתי שאפשר להשפיע במידה מסויימת על מצב הרוח דרך שינוי הקול, במקום להיפך. החלטתי ללכת צעד נוסף קדימה - אם זה קדימה - ולכן, כששיניתי את הקול, נקטתי במקביל בשיטה של מחיקת התודעה לזמן נתון. בטבע אין ואקום, ואם אני מוחקת לרגע את התודעה שלי בדיוק כשאני מדברת עם יהודה, אז אני נמלאת בתודעה שלו. זה מאוד יעיל אם אני רוצה לקבל את התנאים שלו - שאותם אני לא רוצה - במקום אלו שהתעקשתי עליהם עד עכשיו.
הצליח לי. במקום להתמקד בנסיון להפיק ממנו אהבה, נתתי לתודעה שלו לחדור אלי ולמלא אותי, והתמקדתי בנסיון לשדר לו מין. בשיחת הטלפון הזאת נשמע שאנחנו משדרים על אותו ערוץ. הוא סיפר לי ששוב יצא לטבע, ושמע דיסק של מוצרט בשדה נרקיסים. החלטתי ללכת על זה עד הסוף, ואמרתי לו שהוא בעצמו נרקיסיסט, ושאם ניטל עלי להמליך מלך על השלולית שלי - אני רוצה אותו. את כולו, ועמוק. קשה להאמין, אבל במקום להטיל בי ספק מוחלט ולהוקיע אותי, הוא הרגיש שיש אלוהים, וזה עדיין הוא. הוא היה צריך אותי מאוד, הוא פרט מה הוא רוצה לעשות למלאך המתוק שלו והבנתי שזו המניפולציה הסופנית. באמת לא ידעתי מי מתמרן את מי.
בשיחה הזו יהודה ממש לחץ עלי לבוא אליו עכשיו, לבוא והוא יראה לי מה זה טוב, הוא יכין לי ארוחת ערב, הוא ישעשע אותי, ובינתיים הוא מראה לי בטלפון כמה הוא שפוך מרוב תשוקה. אני ניסיתי להרוויח זמן, כי לא בא בחשבון שאבוא ואשכב איתו, וגם לא רציתי להפסיק את הקסם. אז חזרתי לקו הדק והחלקלק שלי, ותארתי איך אני עוברת ליד ביתו ולא מעיזה לעלות, איך אני כותבת לו פתקים ולא שולחת, איך אני מחייגת אליו שמונה פעמים ביום ומניחה את האפרכסת. הוא קנה את זה. וזה גם היה נכון. הבעיה היתה, שכל עוד לא מימשתי את הצורך שלו, היחסים יכולים לפנות בדמיון שלי לכיוון שאני רוצה. אבל ברגע שאתן לו הזדמנות, זה יהיה רק מין. וזה לא בא בחשבון.
אחרי כמה שבועות של המלאך-רוצה-את-אלוהים-אבל-עלול-ליפול-לאהבה-ניכזבת, יהודה הרחיב את מפת התופעות הרגשיות שלו. לכן כשרק התחלתי בתאור רגשותי כלפיו, הוא נקט בעמדת הלא מאמין ואמר שיש לי יכולת להכניס את עצמי למצבים. הוא חזר על הביטוי הזה כמה פעמים, כדי לומר לי שאני לא מרגישה מה שאני אומרת, אבל הוא גם לא מאמין שאני לא מרגישה כלפיו את כל זה, אלא אני מכניסה את עצמי למצב. למעשה, הוא הצליח לחולל הפרדה בין המצב שאני נמצאת בו, לבין המצב שהצלחתי להכניס את עצמי אליו, וזאת בנוסף להפרדה בין אהבה למין.

וככה ישבתי אצלו במטבח מול צלחת עם שתי פרוסות עוגת פרג, ויהודה לא הניח לי עד שגמרתי לפחות אחת. כל אותו הזמן הוא הכין קפה ותה, מילא מים, התעסק בקומקום ונראה כאילו הוא מתכונן לזינוק. ואז זה קרה: הוא חיבק אותי ונדחק אל שפתי עם הפה שלו. הוא נישק ונישק, ואני קצת פישקתי את השפתיים ונתתי לו לחתור לי במרץ בפה. אפילו היה לי נעים להרגיש כמה הוא דלוק. יהודה לא היה מרוצה, ונתן לי הנחיות לשיפור הנשיקה: "תעשי גם עם הלשון; השפתיים צריכות להצמד בהרבה יותר התלהבות; נשיקה ראשונה היא פרץ של תשוקה"; וככה המשיך בהנחיות כמה דקות. אני השתדלתי, וזה השתפר קצת. אחר-כך אמרתי לו שאני לומדת ממנו, שהכל נעשה בדברו. זה החזיר את אלוהים לתמונה, ויהודה התיחס אלי כאילו אני האדם הנבחר שאמר נעשה ונשמע.

בפעם הבאה הבנתי שזהו. גם היתה הנשיקה, וגם נגמרו לי ההמצאות איך למשוך זמן והבנתי שאם אני לא רוצה שישליכו אותי החוצה - הפעם זה יקרה. יהודה התחיל סיגריה, ואחרי רגע העביר לי את הסיגריה שלו. ואצלו, עם הרקע שלו ברפואה, לא עושים דברים מפה לפה ככה סתם, כי זה לא בריא, אלא אם יש לכך מטרה עליונה בריאה יותר. אחרי כמה שאיפות לסירוגין הוא מעך את הסיגריה בבת אחת ושוב תפס ונישק אותי. הפעם הוא חתר ביד השניה להתפטר מהחולצה שלי ומהחצאית, לסירוגין. ואז, לפני שהצליח, הוא התפשט בבת-אחת, השיל את הבגדים שלו והציג לי מול הפרצוף את האבר הזקור בהיסטריה שלו ושאל אם אני רוצה אותו, בטון כזה שאפשר רק להסכים בהתלהבות. אמרתי "או, אלוהים" ומרגע זה עשיתי לו הכל. כל מה שאי פעם אמר לי כשדיבר על מין, וכל מה שרמז לי, וכל מה שהרגשתי בעצמי שהוא רוצה. והכל במסירות מלאה. הייתי מוכנה לכל דבר, בלי הסתייגויות, העיקר שירגיש אלוהים ויאהב את זה.
אבל יהודה עצר פתאום. הוא נראה מוטרד. הוא לא חשב שאני עושה את זה נכון. הוא התבונן בי, בחן אותי ביסודיות כמו כשהוא מנטרל לי אמוציות, ואמר שהוא לא מרגיש שאני רוצה לעשות מה שאני עושה. כמובן שהכחשתי ואמרתי שתמיד אני רוצה להיות איתו ולעשות את זה. המשכנו איפה שהפסקנו. ואז הוא התחיל עם ה"למה את לא גומרת". הוא היה חייב שאני אגמור. הוא הסתכל לי טוב טוב בפנים ואמר לי באוזן שהוא מצווה עלי לגמור. אני ניסיתי לברר, תוך כדי כך, מה אני עושה לא בסדר, מה מפריע לו, ואמרתי לו שיגיד לי מה לעשות, כי אני אעשה בדיוק מה שהוא רוצה. זה הרס אותו. תעשי מה שאת רוצה, את אמורה לרצות בעצמך, ומה שאת אמורה לרצות - זה לגמור! הוא אמר שאני חייבת לגמור. שהוא גומר רק מזה שאני גומרת. ואני חשבתי בשקט "תאהב אותי, תאהב אותי".
לפני שכולם התלבשו, כשיהודה ישב ערום במיטה ואני נכנסתי מתחת לשמיכה, הוא הראה לי שאם יש מין, אז הוא גם פנוי להעריך אותי כאדם, כי הוא משוחרר גם מהלחץ של התשוקה וגם מהחשש שאני עושה לו מניפולציה ובסוף לא אשכב איתו. הכל כבר קרה, כבר הסכמתי ועכשיו הראש שלו פנוי לשאר. ואז הוא עבר לתרבות, ואמר לי שאני בחורה אינטליגנטית ושאל מי לדעתי הסופר הכי גדול היום בארץ. חשבתי שזה יפה שהוא לא ממהר להפרד ממני מיד, למרות שזה לא יפה שהוא ייפרד כשזה בדירה שלו. חשבתי שזה גם יפה שהוא עושה הכל בצורה מתורבתת ומדבר אתי על אמנות. דוקא יש לי דעה על הנושא הזה, אבל לא הצלחתי להגיד אותה בצורה מוצלחת, כי כל הזמן הייתי מוטרדת מהביטוי 'בחורה אינטליגנטית'. לא הייתי בטוחה אם פירוש הדבר שהוא חושב שאני אינטליגנטית, או רק יחסית לבחורה, או שזה מבוא חיוני לשיחה על ספרות. כמין סימן הפרדה, לציין שעד כאן היה עניין אחד, ומכאן מגיע עניין שני, שבו תשתתף גם האינטליגנציה שלי, שנחה בחלק הראשון.

למחרת הלכתי עם החברה הכי טובה שלי לבית קפה. כשהיא הלכה לשירותים, התקשרתי ליהודה. הצעתי שבדרך חזרה אני אעבור דרכו ואתן לו נשיקה רק לרגע, כמו שמנשקים מזוזה. ברגע שהחברה שלי חזרה, סגרתי את השיחה והנחתי את הפלא-פון על השולחן. פתאום היה לי דחוף לשמוע איך זה נראה למישהו אחר. סיפרתי לה הכל. אבל ממש הכל. אחרי ששמעה אותי ואמרה לי שאין שום סיכוי, התקשרתי שוב כדי להודיע ליהודה שאני בדרך.
ואז נודע לי שבכלל לא ניתקתי את השיחה. הפלא-פון היה מונח על השולחן, פתוח, ויהודה שמע את כל השיחה.

אחרי זה לא יכולנו להיות בקשר יותר, כי הרסתי לו את הפנטזיה הקאמרית בקשר אלי: יקום עם שני משתתפים ואלוהים הוא אחד מהם. פתאום הוא שמע שלסיפור יש צד נוסף, וזה לא הצד שלו. שום אלוהים לא היה בתמונה שלי שציירתי לחברה הכי טובה שלי. והוא גם ראה שמאחורי השאננות השמחה שלי אכן התפתח רגש גדול.