חודשים אני ואמנון מנהלים את הויכוח הזה אם תהיה לנו אהבה או ידידות. לא שהוא מציע אהבה, אבל אני מציעה ידידות.

הוא אומר: בואי נמשיך כמו קודם.

אני נזעקת: כמו קודם? עם זיונים?

אז הוא אומר: חסרים לך ידידים?

אז אני אומרת: חסר לך עם מי להזדיין?

לא, הוא אומר בשקט, אני הרי אומר את זה להיפך. וכאן אני אמורה להזכר בטענה שלו שלא משליכים משהו לוהט וממושך כמו שלנו, לטובת ידידות, שהיא ענין הרבה יותר טריוויאלי.

אני לא מסכימה. לדעתי ידידות היא משהו נדיר, ועדיף להשליך בשבילו את המשהו שלנו. והעיקר, אני רוצה לדעת מהו המשהו שלנו?

כבר שנים שנינו מסתובבים סביב המשהו, בלי להגדיר אותו, למרות שאנחנו מכורים להגדרות. אנחנו אוהבים מלים בטרוף. למשל, אין משהו שעשינו במין, ולא מיצינו אותו במלים, ונדלקנו מהמלים לפחות כמו מהמעשים. כי לדבר במלים אפשר בכמה רבדים, אבל המין עצמו מתבצע רק ברובד שאתה שוכב עליו (אם זה בשכיבה). כמו כשפעם, בעיצומו של רגע הטרום שיא, ואמנון אמר "אם היה לי עוד אחד, הייתי תוקע לך אותו עכשיו מאחורה" וככה המציאות התעבתה והתרחבה, למרות שבפועל נשאר לו רק אחד.

הדיבורים על מין גם לא מחייבים אצלנו הסכמות כמו ההחלטה על ידידות. מישהו בא לו להגיד דבר הכי קיצוני-מיני, הוא פולט בלי לחשוב פעמיים, השני מרים את זה מיד, ומחזיר לו בשרשרת קונטרות שרק מהן אפשר לגמור ולגמור. אבל להגיד דברים אישיים - זה לא פשוט. אם אני אומרת משהו מהלב, אמנון נכנס לכוננות ספיגה מהסוג של "שוב את נכנסת לי לשדה מוקשים".

"אנחנו לא ילדים. לך יש את החיים שלך ולי יש את שלי" הוא מסביר לי "למה להרוס אותם". הוא לא רצה שאתקרב, אז אני מיד רציתי.

"אם תבוא איתי לראות כלניות, זה יהרוס למישהו את החיים?"

"את יודעת למה אני מתכוון".

נתתי לו לשמור על המרחק שלו. כמו בפעם ההיא שהוא התקשר אלי בבוקר שאחרי, ואני אמרתי שאתמול חזרתי הביתה כל-כך מאוחר, ואני חושבת שבעלי עשה פרצוף. אמנון התפוצץ. יומיים הוא לא דבר אתי, ואני לא כעסתי שהוא שומר מרחק מהחיים שלי. כאילו אני קיימת רק בגזרה אחת.

אמנון שכן בעולם נפרד. אחרי שהייתי משכיבה את הילדה, אומרת לבעלי שאני הולכת לעשות הליכה על שפת הים, מצלצלת לאמנון בשקט מהחדר  השני להגיד  שאני באה, לוקחת את התיק ועוברת לעולם אחר.

בהתחלה היינו נפגשים שנה וחצי ומנהלים ריב אמיתי אם יהיו כאן יחסי מין או לא. הוא קרא לי קטעים מספרים שאהב, סיפר לי על שכן מגמגם שהיה לו בילדות, הכין לי משקאות חלוטים מצמחים שהכיר, וכל הזמן הרגשתי שבלי קשר למעשים, הוא חושב על הדרך הקצרה ביותר לגעת בי ביסודיות. אמנון הפעיל את כל השיטות, ולבסוף התחנן: "נו, לפחות פעם אחת".

ואז כתבתי לו מכתב קטן:

פעם אחת? ודי?

ומה אם אני אתחנן? על ארבע ממש?

גם אז לא?

הו, אכזר.

זה היה יום לפני שעצרתי בדרך מהאוניברסיטה, קניתי תחתונים לבנים חלקים, והלכתי אליו. באותו יום גם נודע לי שהאמירה שלו "אני רוצה ללקק לך את הפרצוף" לא היתה מטאפורה. הוא הודה שבעיקר את האף, מהצד של חיבור הנחיריים. וגם נודע לי שהייתי יכולה להרוויח שנה וחצי של הרגשה אלוהית, אילו לא חשבתי שזו מטאפורה.

מה יש בידידות? הוא שואל.

אפשר לדבר, אני אומרת בתקוה, וזוכרת את כל החברים שהוא מדבר אתם כל-כך יפה. הוא מדבר אתם בטלפון, בבית שלו, בבית שלהם, כשנפגשים ברחוב, במסעדה. איפה לא. גם אני רוצה.

אבל אין לנו הרגל כזה, הוא אומר, אין לנו היסטוריה של דיבורים.

אני מזנקת: אתה זוכר שפעם סיפרת לי על חברים שלך, שהבן שלהם הכיר מישהי עבריינית מאיטליה, ורצה לעזוב ולהתחתן אתה, והם בקשו ממך אז דברת אתו? ונכון אמרת שזה היה כמו 10 פגישות עם פסיכולוג. יותר, שעם פסיכולוג אף פעם לא מגיעים לדיבור כזה. עובדה שהבן שלהם עזב את האיטלקיה ונשאר כאן כדי לספר כמה טוב לדבר אתך. וגם עם הבן שלהם לא היתה לך היסטוריה של דיבורים.

והוא עונה: הבעיה שלך שאת זוכרת יותר מדי.

אולי  הוא חושב ככה בגלל הדוקטורט שלי בפילוסופיה. ככה נפגשנו. בקפטריה באוניברסיטה. הוא בא לשמוע שיעור לדוגמא על אפלטון. אחר-כך ישב עם ידידה ליד שולחן סמוך וראיתי את אמנון מתרכז בתחתית  הספל שלו והוא שאל: מענין אם סוקרטס חשב שהוא חכם. הידידה שלו הסבירה מבוא לדיאלוגים הסוקרטיים, והוא אמר: בסדר, אתם חושבים שהוא חכם. אבל הוא גם חשב שהוא חכם?

בגלל ההכללה הזו של "אתם חושבים", אמרתי לו בלי שהכרנו: אם הוא חושב שכולם סכלים והוא מוכן למות בשביל זה, האם הוא לא מציב את עצמו כמין דוגמה נגדית?

ואז הוא אמר לי: אם הוא חשב שהוא כזה חכם, מה הוא היה חושב שאני צריך לענות לך?

הצחוק הוא שזה נשמע לי לגמרי טבעי, שאני מנסחת את שני צדי השיחה. ככה זה, כשאת בת יחידה. רק אני קיימת בעולם הזה. האחרים אינם קיימים באותה דרגת ממשות. יש להם תפקידים משניים: הזן, והמכסה, והדואג, והמכריח וכולם כאחד - האוהב. זה עולם סוליפציסטי. לכן היה לי ברור שבעצם אני יכולה לעשות הכל בעצמי, גם את הצד שלו. אבל היה מענין לגרום לו לעשות דברים. כמו כשהייתי גורמת לאמא שלי להכין שוקו בלי לבקש בכלל.

אמנון היה אח תאום. ממש ההיפך ממני. אף פעם הוא לא היה היחיד בממלכה, אפילו לא ברחם. והוא לא רצה ליצור מין אחוה ידידותית של אנשים שווים, כי זה היה לו בעודף עוד לפני שהתחיל לחיות.

הפגישה בקפטריה היתה בתקופת ההתלבטות של אמנון, לפני שהחליט אם ללמוד משחק אצל ניסן נתיב או לנסות מנהל עסקים בחו"ל. היה לו אודישן בסטודיו למשחק, והוא הכין את אפולוגטיקה. לכן רצה לדעת יותר על סוקרטס כדי להכנס לדמות.

אחרי שמצאתי את המספר שלו בספר טלפונים, התקשרתי אליו למחרת. היה משהו מבלבל בשיחה הזו, כי אני יזמתי אותה, אבל הוא ניסה מיד להשתלט עלי מינית. הוא אמר שברגע שראה אותי בקפטריה, ידע שהוא מוכרח לעשות לי (והוא פירט ופירט) ואמר: נכון שגברים לא מעזים לדבר אליך ככה? נכון שנוהגים אחריך עד לרמזור כדי שתפתחי חלון והם יסתכלו מקרוב? ואחר-כך שתק רגע ואמר: המתיקות הזו בפנים, ושאף בערגה, כשבעיני רוחו שאף פנימה את הפנים, לקק ושאף.

פעם, כשהתלבשתי ללכת, נאנחתי: הייתי רוצה להשאר כאן כל הלילה.

ואמנון לא אמר כלום והתבונן בי ברוך,

ואז אמרתי שבאמת אני רוצה לישון רק במיטה שלי, אבל היה לי צורך לומר מה שאמרתי.

והיה גם המקרה של המסעדה. זה היה אצלו בדירה, אחרי שהיינו מפורקים מרוב עונג בכל האיברים, ואמנון שאל מה אני רוצה לאכול, ורץ למקרר, ואמר שהוא יכין סלט גדול עם כל הירקות כי אחרי הפעילות העניפה צריך תגבור לכל הויטמינים ובינתיים ביקש רשות לשמוע את ההודעות בטלפון, כי הוא סגר את הצלצול כדי שלא נשמע שום סימן מהעולם. וככה ביד אחת החזיק את הטלפון ושמע הודעות, וביד השניה התחיל להוציא מהמקרר עוף קר, דגים, גזר מאודה, דג מלוח עם תפוח ושמנת. פתאום הוא עצר, ואמר ביאוש: מישהו מגיע מירושלים. יש לי פגישה בעוד שעה, שכחתי מזה לגמרי. אבדתי את הראש.

כמובן שהרגשתי עוד יותר נפלא, כי פירוש הדבר שאמנם נדחה את ארוחת השחיתות אבל גם שבמחיצתי הוא שוכח את העולם. אני יותר חשובה לו. ואז הוא התקשר בנוכחתי לחבר ואמר "רוצה לבוא אתי לפגישה בעוד שעה בטקמרו?". זאת מסעדה יפנית שכבר נסגרה, ותוך כדי כך הוא הכין מהר פרוסה עם העוף הקר ואמר לי "הנה, תאכלי מהר את הפרוסה ותתלבשי ותלכי" ואני הרגשתי כמו נערת ליווי בזיל הזול, שצריך לדאוג לה רק לארוחה ולא לשלם לה. הלכתי משם עם אגרוף ישר בסרעפת, ושלושה חודשים לא יצאתי מההשפלה.

אחרי שאמנון בחר בלימודים אצל ניסן נתיב הוא היה ממש מכור לעמוד על במה. אני הבנתי שבעצם הוא תמיד מרגיש על במה. כשהוא יושב עם מישהו בקפטריה, או כשהוא עומד בתור בדואר או אפילו סתם חוצה את הרחוב. הוא נמצא שם ומבצע תפקיד, והקהל שופט. זה אכזרי, כי אם, למשל, אין צחוקים בנקודה המתאימה, אתה פשוט לבד בחושך מול מאורה מאיימת. או אם כסאות חורקים באי נחת אתה מרגיש קטן ונחות ולא יכול לחזור אפילו לרחם כי גם שם רק חצי הוא שלך. ולכן אין ממש מקום לאחרים בחיים שלו, כולם מנגד כי הם קהל. כשהוא מחליף את המחזה, הקהל הקודם פשוט הולך הביתה ובא קהל חדש.

וגם אני קהל כזה בשבילו, לקטע מאוד מוגדר שהוא קורא לו אינטימיות. לשם כך הוא היה עורך הפקת ענק בכל פעם שהגעתי אליו: תפאורה מתוכננת היטב, תאורה מוקפדת, טקסטים מקדימים מנוסחים, דממת אלחוט של הטלפונים ופעמון הכניסה. לכן לא היה נסבל בעיניו שאצוץ פתאום באופן לא מתוכנן במחזה אחר, כי שם הדמויות אחרות, וגם הדמות שלו אחרת. אם אופיע פתאום כשהוא רואה משחק כדורגל עם חברים, זה כאילו שהקהל של המלט רואה אותו פתאום בגן הדובדבנים. הדמות נהרסת.

אני בדיוק להיפך. אני יכולה לעמוד בעירום באמצע בריכה, לעצום עינים - ולהרגיש שלא רואים אותי. ואני לא בת שלוש, אבל אני בת יחידה. אין אחרים, יש רק חלל פרטי שמגיע אתי לכל מקום.

וככה באתי אליו באמצע הגשם הגדול של השנה, לא הורדתי אפילו את המעיל, ואמרתי לו שאני לא יכולה להמשיך בתנאים האלו. אמנון מיד ניסה להוריד לי את המעיל עם כל מה שמתחת, אבל אני אמרתי "אני מתכוונת ברצינות" והוא התרחק בבת אחת, כאילו נזרק לקיר המרוחק, ולא אמר אף מלה.

הלכתי משם, מאובנת מההעזה המטופשת שלי. יופי. שמרתי על הכבוד, אבל הלב שלי צנח חופשי למעמקים, צנח וצנח.

יום אחד פתחתי טלוויזיה וראיתי כתבה על לוויה של חיל צה"ל שנהרג בפעולה ברמאלה. ניקולאי מאוקראינה, חיל בודד, שהמדינה איתרה את אמא שלו. ראו אותה עומדת שם, מול הקבר, קומץ אנשים בסביבה, ופתאום, בירכתי הפריים ראיתי את אמנון, מכונס במעיל, קצת בצד, כאילו הוא לא מתקרב כי הוא לא מהמשפחה, אבל לא מתרחק, כי הוא רוצה לחלוק למת כבוד. מיד יצא אליו לבי, וכתבתי לו מכתב.

אחרי שלושה חודשים הוא התקשר. בקול מאופק הוא אמר שהמכתב היה מאוד מרגש. "לא עבר יום שלא חשבתי להגיב" ושמעתי בקולו את הפחד שאולי הגיב מאוחר מדי.

בדקתי, וראיתי שהוא עדין להוט מינית, וסגרתי את השיחה ברוך, אבל בלי להענות. רציתי שישפוך עלי את המתיקות שלו, אבל חששתי להגרר לתוכה. למה לי להפגע שוב. 

הבעיה היא שאני לגמרי זקוקה שיאהבו אותי. אין כמו הרגע בו מתחוור לי שאני נאהבת לגמרי, ושלאוהב אין כוחות לעמוד מולי. שבוי. הבעיה השניה היא שזה קורה בקלות כזו, ואז זה מפסיק להיות ממש מענין. כי הכיבוש נגמר, ו... אין לאן להמשיך. נו, אז אני אתקשר, והוא ישפך עלי, או הוא יתקשר וישפך עלי. ו.. אין לי מה לעשות  עם כל האהבה הזאת אחרי שהיא נוחתת עלי בכמויות.  לכן הייתי חייבת למצוא יעד חדש, קשה להשגה, לראות אם אני מצליחה להשיג ממנו גם ידידות.

חזרתי לכלניות. שאלתי: רוצה לבוא איתי לראות?

הוא אמר "לא" הכי שקט בעולם. כאילו ניסה שיהיה רם דיו כדי שאשמע, אבל נמוך  כדי שלא אשמע את העלבון . שאלתי "למה לא?" והוא אמר "בגלל המין".

אז הצעתי שנוותר על המין ונסתפק בכלניות. ואמנון אמר "אולי בעוד הרבה שנים".

דילמה קשה: לותר על הערגה המתמדת אלי, או על הידידות. והתשובה שלי: אני לא יכולה לותר!

וככה הגעתי למצב שאני לא אוחזת את השור באף אחת מקרניו: או שלא תהיה ידידות או שלא יהיה מין. בכל מקרה ארגיש מנושלת ממשהו שמגיע לי. כן, ניווטתי למקום המבטחים שלי - הפגיעה האנושה.

המצב הזה פתח בפני  את האפשרות להקריב גם את העולם שהשארתי סגור. חזרתי הביתה והרגשות שלי מתבשלים במקום אחר. הכיתי את הילדה, רבתי עם שכן, נכנסתי במכונית שעקפה אותי זרקתי קלמנטינה מכוונת היטב על ראשו של נער שהשליך את תכולת מאפרת הרכב לכביש ולבסוף עצר אותי שוטר. התנגדתי למעצר, כי לא היתה לי  סיבה להסכים, והשוטר הצמיד לי אזיקים. בתא המעצר התמכרתי למחשבה אם עדיף להתקשר לאמנון כדי שירגיש אשם, כי בגללו אני במעצר, או להתקשר אליו ולגרום לו לחשוב שאני במעצר בגלל מישהו אחר. או אולי לא להסגיר את מקום הימצאי כדי שיחשוב שאני מתקשרת משדה כלניות.

אחר-כך נכנס שוטר עם מגש אוכל, שנראה לא טעים, אבל גם לא אסתטי. הפכתי את המגש, וחשבתי שאילו הייתי מתקשרת לאמנון הוא ודאי היה מכין לי אוכל פינוקי, אבל הוא לא יוכל להביא לי לתא, כי אז יראו אותנו יחד.

ברגע הזה נזכרתי שצריך להתרכז במחשבות אחרות  לגמרי, כי כמו שאמנון אמר, יש לי חיים שבניתי, והם מחכים לי. אפילו מצפים. כל מה שצריך זה פשוט להתעשת לרגע, לצאת לתוך חיבוק גדול ולהמשיך. אבל כאן המתינה לי ההתפלשות בגעגועים. לא צריך להתאושש, פשוט להניח, להגרף, לשקוע בבליל הרגשי. והעיקר - הכל תלוי בי. רק בי.