|
| |
|
חזור לעמוד הראשי
|
את נרמסת, את נרמסת, מישיר מבט. גלישה לאורך זרועות, רגלים, לאורך מבטים אינסוף סוליות, עפר לפי חלקלות הנתיבים מהירות בוטשת אין זיז. מסיר מבט. ריח האבק בבת אחת.
אני נשמטת אני נשמטת גופי
חובט בדלתות בדרך
נפילתו. כשתארתי לי
את הדרך הזו היו המון זרועות
יוצרות פלומה רכה באויר
נפילתי הנדחק כמו טיול
במעיו של נדל ענק.
בנפרד
אני רצה בשלמות אחר
מלה של התאבדות
שמפילה אותי מיד מצוק
או מראש מגדל
כל-כך הרבה
חלל אני מבינה
את דברי הטיסים
כשהקרקע שומטת
זה הכי הרבה
חיים.
כשאני מתארת מישהו אני
מונה את תכונותיו כשאת
עצמי אני מודדת את המרחק
מהשלך. כשחושבים על כך
זה מהמם כמה האחרים
שטים במרחק בחלקי
תכונותיהם השלמות שכל אחת הופכת
השקפת עולם ושטחים ריקים
גם.
סתם סתם, אני צוחקת סתם.
כשאת מדברת במטפורות את מדברת
על יד. היי חדה
אבל שירים הם צעיף כזה, משהו
שעוטף ואפשר ללכת בשתי
ובערב עד שחוד הסכין
מתוק והרוח שוכחת שעיקרה
נישוב. יש בזה משהו
חשוב.
לא לא, דברי ברורות, הצביעי על
מה שאת מתכוונת. את יכולה
בדימויים, כאן הגבול מסומן. זכרי
שאפשר להעביר אצבע על
מתאר עורך מכאן לגעת בכל המקומות
המגיבים ואף אחד לא יטעה
להתעכב על מה שמסביב. אינך
יכולה להעמיד פנים במבוכה הזאת. יראו
מיד את מבטך נוהה בעננים
ואביבים עטים עליך
מסמאים. זה סוג אחר
של מרוצה: כפות רגלים יחפות
מתהדקות על חצץ, נכמרות למרקם האבן
הקשה, עוטפות-רכות את להט
מדקרותיו. אין בזה שמץ של סתו. בעצם
זו ההחלטה בדבר כפות הרגלים
שהיית רוצה. 
הקודים כבר מורכבים מדי. לתמצת לרקמה
ולהחדיר ללב הפיקוד הסביבתי, להארג
כמו חלק אינטגרלי
מן הילדות. איך הם ניגשים
בפשטות משחקי החצר, שאון
התופסת מנחה אותם, זכרונות מתויקים
מצביעים על מקומם. קחו אותי
קחו. הנה אני. עדין נחבאת מאחורי
העץ. שמישהו כבר ימצא, שתפתח הריצה המטורפת
לדפוק בעמוד. ומה עשית
בצבא. את מכירה את מויש. הרי הייתי. הרי
הייתי יכולה להיות בכתה המקבילה. זכור אותי. השאירו
את הפשפש פתוח. השאירו את העמוד
הנה אני יוצאת מאחורי
העץ.
הכל הרבה יותר פשוט. סוגרים על
המרחק. חרקים עמומים מקופלים
בהדממת מנועים מפני האור
הגדול, נכחדים בגריסה איטית. אתה זוכר
את הציפיה לפרישת הכנפים, לתקות
יופיו של הפרפר.
המבט, התרוממות זוית הפה
משיכת גבה מבטיחה נפרשים
בצריבה מוארת. צל ההרים
נעלם בזור העז האפלולית
מתאבחנת ומתבררת
כל האברות מתקפלות סופית.
לקחו והניפו אותי סביב
סביב ויבשות הסתחררו
לרגלי – או לגופי ליתר
דיוק. והניפו עוד ועוד במהירות
הולכת וגוברת ולא הייתי
כפרות לשום דבר ממרומי
התנועה ראיתי בלונים ונירות מתעופפים
מתוכי מרחפים קצת
ומתפזרים ואחר-כך המשכתי
לחוג גבוה ומהר קלה
יותר ויותר והיבשות
והימים היו צבע אחד
חדש ומופלא ומרתק.
ועדין היתה זו רק תשוקתי
הישנה.
שכחתי להגיד לך ש באותו רגע פסק העולם ורק אתה נתגדלת ונתקדשת ואני אדם חילוני, אני לא יכולה שרוחך מרחפת והשמים מחליפים צבעים. לך מכאן, אתה לא בשבילי, אתה לא שלי, אתה של העולמים. מאז ששברתי את פניך, מה שלא אמרתי לך אני אומרת לאחרים. אני אומרת לאיש ההוא קדוש קדוש קדוש ורואה שפניך מאוחים.
זו היתה החבילה הכי קטנה
בעולם ולקחתי אותה
בקלות וחשבתי כמה קל
להחזיק אותה כל הזמן. וזה היה
חשוב, כי אם ארפה הכל
יתפזר והתבנית תאבד ואני
מפורקת לבד. והשרירים
עשו מה ששרירים עושים: הלכו
והתכווצו באופן טבעתי והנטל
התחלק באופן שווה גם על
הזרת ואמרתי אתה לך
לשם - כדי לא לנפץ את החבילה, אולי
יש בה פורצלן - ואתה תתרחק
ואתה גש בזהירות לא
לכאן.
ציר הזמן שארית החיים פנלופה חכתה. במשך כל האודיסאה. אודיסאוס, כך מספרים לנו, יצא למסעות, למלחמות, לכיבושים, להישגים שלא ישכחו. לא ישכח גם שפנלופה חכתה. אבל אין פרטים. היא חכתה שאודיסאוס ישוב ואז תתחיל שארית החיים. החולים מחכים. רק רגע, כבר מבריאים את מערכת הבריאות. האשה במרפסת מול עבודות הבניה החדשות מחכה , רק כמה שנים ויסתיימו הרעש, הלכלוך, הברזלים החשופים. הם יוכלו להתחיל בשארית החיים. גדודי מפוטרי, מובטלי, נפגעי, ממתינים לסיומם המוצלח של התוכניות, עבודות הועדה, ביצוע המסקנות. עיכוב גדול להם לרועץ. למתי נקבע תאריך ל תחת גפנו ותאנתו? הכורסה שלי מחכה במחסן לעמוד מתחת לעץ.חיים חדשים ראו אותה בטלוויזיה. פניה פעורים, עורה אץ לאחור, שורשי שערותיה נסחפים בבהלה מול קולו הבוטח של נציג מע"צ: יהיה לך קצת רעש שש שנים, אבל אחר-כך תהיה לך תחנת רכבת חדשה מעבר לכביש המרעיש בסלון ובחדר השינה שלך. חשבון פשוט: עכשיו היא בת ששים ושש, עוד שש שנים, והיא תוכל למכור את הדירה בפרוטות ולפתוח חיים חדשים.
אחר-כך
אתה אומר בואי נפרד לרגע
ואחר-כך נראה
אולי שבוע אולי חודש בלי
ואחר-כך
זה יסתדר. אני רואה
את הגיבורה האנגליה נשלחת
לאיטליה לשנה. היא תראה
רנסאנס, פיאצות, גונדולות
ואחר-כך נראה.
הוריד שלי משתגע אל
בטנת השרוול. כשנגמור
לשתות את הקפה זה לא
אחר-כך? כשאגמור לרכוס את המעיל? ואפילו
כשרק אקום
לכפתר. ועכשיו? עכשיו זה לא
אחר-כך?